הדמויות

הפקות

בכורה

תיאטרונים

ציטוטים

לינדה: (לאחר מספר רגעי שקט) שותקים.
יושבים ושותקים.
אפילו לא מסתכלים אחד על השנייה.
יושבים, לא מסתכלים ושותקים.
ויקטור: אני חוזר הביתה והראש מתפוצץ לי.
אולי השמש, אולי הגיל.
תמיד היו לי בעיות עם הראש.
אבל אף פעם לא ככה.
ואני צריך קצת רוח.
אלוהים, כמה שאני צריך קצת רוח.
הבית ריק.
כל התריסים מוגפים, וכל החלונות סגורים ונעולים.
נעולים.
בדיוק כמו שהשארתי אותם.
אני עומד בסלון ומקלל אותה.
בקול רם.
קללות נוראיות.
אני לא יכול להפסיק לקלל אותה.
למה היא מתנהגת ככה?
באיזו זכות?
כי נשתכחתי מליבה.
כי חושבת על כל מיני דברים שאינם אני.
כבר כמה שנים טובות.
אפשר לדעת מתי משתכחים מליבו של מישהו, מתי ניתקים מנפשו.
והנה. נשתכחתי.
לינדה: אפילו הנכדים לא גרמו לנו להתחיל לדבר.
נולדו לנו נכדים. שניים. תאומים.
חמודים. נראה לי.
מאז שנולדו הבן שלנו מדבר איתי יותר.
בן אחד. יחיד. הבן שלנו.
אהוב נפשי.
הבן שלנו גם מדבר יותר איתו.
כולם מדברים יותר עם כולם.
חוץ משנינו.
שותקים.
סבא וסבתא שותקים.