מאת כריסטיאן גאמפרט
Frankfurter Allgemeine Zeitung- 7.4.2026
פסטיבל ישראדרמה בתל אביב הכניס אותנו לתוך הטראומה של החברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר – ועדיין השאיר מקום לביקורת עצמית, לשחרור האישה, ואפילו לגלגול נשמות…
תאורה עמומה. דמות רזה בחלוק לילה, שיער פרוע, מגששת בחשכה כמעט מוחלטת ומתנגשת במוטות מתכת תלויים. הצלילים הרוטטים מתרוממים אלקטרונית לכדי תופת מלחמתית. הדמות נאחזת בפחד ותוקעת בחצוצרה מוזרה בעלת צוואר ארוך, שנשמעת כמו אזעקה. הדמות שוכבת במיטה ומושכת את השמיכה על ראשה. אך המיטה היא ארון בגדים שהוסב לארון קבורה, ואליו עתידה הדמות ליפול. היא כבר שוכבת בקברה.
כך פותח השחקן לושה גבריאלוב את מחזה היחיד שלו, שלמרות הכל נקרא ״אור״ – כי בשלב כלשהו יופיע אור בתקופה האפלה הזו. במהלך ההצגה הוא מתגלגל מאזרח מבוהל לחייל הנאלץ לשריין את עצמו בחלקים של מכוניות שמוטלות בצד הדרך. ועדיין רודף אחרי פרפרים. גבריאלוב, המנהל יחד עם עמיתיו האקסצנטריים לא פחות, ויטלי אזרין ופיודור מקרוב, את תיאטרון ״דוואי״ (״יאללה!״) בשולי יפו, הוא דמות מתוך מחזה של בקט. הוא לא מוציא מילה אחת לאורך כל ההצגה. אף שהמחזה נוצר במקור כתגובה לפלישת פוטין לאוקראינה, הוא נקרא כעת, בתל אביב, בהכרח בהקשר של המלחמה עם עזה, לבנון ואיראן.
הצופים בפסטיבל ״ישראדרמה״ שזכו לבקר את שלושת הליצנים הווירטואוזים האלה (עולים מרוסיה) ביפו, היו בני מזל: ללא הפסקת האש שהושגה תחת לחץ של דונלד טראמפ, הפסטיבל לא היה יכול להתקיים. כמה שזה נשמע אבסורדי, ״פתאום פרץ שלום״, אמרה המחזאית-שחקנית ומנהלת הפסטיבל הדר גלרון בנאום הפתיחה שלה – וכך הגיעו לפסטיבל כמעט 60 אורחים. עבור גלרון זאת היתה הקלה עצומה, כי לבטל שוב הצגות חיות ולהציג פסטיבל מקוון , כמו בשנים הקודמות, היה מבודד שוב את הסצנה התיאטרלית הישראלית.
ועדיין: ה-7 באוקטובר, מלחמת עזה, ומחאות פרו-פלסטיניות באירופה ובארה״ב היוו את הרקע לפסטיבל. אנשי תיאטרון ממדינות מערב אירופה שנוטים להיענות לחרם תחת השפעת הBDS לא הגיעו; גרמניה, עם שישה משתתפים, הייתה החריגה. גם אורחים מאמריקה הלטינית ומטורקיה, שהגיעו באופן קבוע לפני תקופת הקורונה, נעדרו הפעם. במקומם הגיעו מזרח אירופאים, רוסים (!), אסיאתים וכמה קנדים. מספרם הגבוה במיוחד של משתתפים מסין מראה שהמדיניות התרבותית הישראלית מבקשת דיאלוג גם עם מדינות בעלות אידיאולוגיה שונה לחלוטין.
״ישראדרמה״ שואף להציג את ההפקות העדכניות ביותר מהבמות הישראליות לאנשי תיאטרון מרחבי העולם – ובאופן אידיאלי לשלוח אותן לסיבוב הופעות. העובדה שוועדת התוכנית השנה בחרה בעיקר עבודות מהסצנה העצמאית מסמנת שינוי פרדיגמה רדיקלי – שסביר שלא יישא חן בעיני התיאטראות הרפרטואריים הגדולים בתל אביב ובחיפה. התיאטרון הקאמרי המפואר כלל לא יוצג השנה.
בתיאטרון בית לסין, לשעבר תיאטרון ההסתדרות, ניתן היה לראות קונפליקט אם-בת מאת המחזאי הוותיק הלל מיטלפונקט, שגם ביים את ״אמא״, עם אהבה לסבית, מחאות נגד הרפורמה המשפטית וזמרת רוק שמאלנית שהגרה לחו״ל (בתפקיד האם) – הכוונה להיות עכשווית, אך תיאטרלית היצירה נשארת קונבנציונלית למדי. בתיאטרון הלאומי הבימה קונפליקט משפחתי נוסף: דו-קרב אב-בן טעון קיומית סביב זכויות אקדמיות. עיבוד הסרט ״הערת שוליים״ של הבמאי משה קפטן הוא ישראלי אופייני – שני חוקרי תלמוד – ומציג את הפצעים הרגשיים של התחרות האקדמית בתוך משפחה שברירית. שוב: שחקנים שאינם מאותגרים דיים, בימוי ממושמע.
האבסורד של ליצני ״דוואי״ משקף אולי את החברה הישראלית בדיוק רב יותר – בסוף הצגתם חולקו חיילי פלסטיק שהקהל התבקש לחבוש. הטראומות של ה-7 באוקטובר מעובדות בעיקר בסצנה העצמאית.
הבולטת שבהן היא ״מקום לגור בו״ של תיאטרון עוטף הנגב – שהוצגה בקיבוץ אורים ליד רצועת עזה; אדמת פסטיבל נובה ממש בקרבת מקום. חמישה אנשים מספרים את סיפורי חייהם – ומגיעים כמעט בלא מתכוון אל היום ששינה הכל. הקהל מעומת עם עדויות ישירות מה-7 באוקטובר ומהשלכותיו, שהותירו תושבי קיבוצים רבים ללא בית. מזוודות נארזות ומונחות בין הצופים; שחקנים צעירים מאוד וזקנים מאוד מהרהרים כיצד להמשיך ואם אפשר להתחיל מחדש. הקרנות וידאו מראות אותם שוכנים בבתי מלון יוקרתיים רחוקים, לשם פינה אותם הממשלה. אך כולם נשארים בחדריהם; איש אינו משתמש בבריכת השחייה. תחושת הביטחון הבסיסית – של בעלות על בית – אינה ניתנת להשבה דרך מותרות.
ה-7 באוקטובר הוא גם הציר המרכזי של יצירת רועי יוסף. המחזאי והשחקן הצעיר היה מוצב בבסיס הצבאי ״שורה״ לאחר הטבח, והוטלה עליו המשימה של זיהוי גופות מרוטשות. כהגנה עצמית וכטיפול, הוא החל לכתוב על כך. במחזה הוא מהרהר ללא הרף בתהליך הכתיבה הזה, ביחסים בין החיילים, באירועי ה-7 באוקטובר – ומתמודד עם מצבן הבלתי נתפס של הגופות שנפגש עמן. בהצגה בתיאטרון תמונע, שקיות פלסטיק לבנות מנופחות מסתובבות בחלל כמחליפות למתים. אמנם מרשים מבחינה טקסית, אך פתרון בימתי זה מעורר אי נוחות, וחושף את בעיית המחזה: החוויה הציפה את הכותב עד כדי כך שהוא שואל שוב ושוב כיצד ניתן לייצג את מה שקרה. אולי התשובה פשוטה: לא ניתן. או אולי רק הרבה מאוחר יותר, עם מרחק.
הטראומה של החברה הישראלית – באופן ישיר או בעקיפין – היתה הנושא המרכזי של הפסטיבל. בפאנלים הוצגו גישות שונות, שלא תמיד שכנעו: ניצולי פסטיבל נובה המופיעים כמקהלה; שחקניות המציגות את שהות ילדיהן במקלט כמשחק הרפתקאות. כולם פצועים נפשית; כולם מחפשים טיפול.
היצירה המשכנעת ביותר בנושא זה היא ״הכל נשאר חי״ של הבמאית ירדן גלבוע. היא עוסקת בהפרעת דחק פוסט-טראומטית של חייל שנפגע כבר בשירותו הצבאי בעזה ב-2004, כאשר נאלץ לאסוף חלקי גופות של חבריו. אשתו, השחקנית דנה קיילה, מספרת את סיפור השינוי שעבר – ואת מאבקה לשמור על חיי משפחה נורמטיביים חרף היאוש ואי הודאות. הבעל מגולם על ידי שחקן, אך בשלב מסוים עולה הגבר האמיתי, הטראומטי, אל הבמה. גם זו מציאות ישראלית: בכל משפחה יש מתים ופצועים. הנוכחות הבימתית העוצמתית של דנה קיילה הופכת את זה לשיחזור של מאבק חייה – ולפעמים קשה מאוד לצפות בו.
אנשי התיאטרון הישראלים לא שכחו את הצד הפלסטיני. כמעט בכל שיחה שומעים אמפתיה לתושבי עזה וביקורת על הממשלה הישראלית. חלקם מקווים שהפסקת האש תחזיק מעמד; הרוב, לעומת זאת, מאמינים שחמאס לא ייכנע ושהמצב יסלים לעימות נוסף עם איראן. גם הסקטור התרבותי יצטרך להתמודד עם כך.
העובדה שנשים מבליטות את נוכחותן יותר ויותר על הבמות הישראליות – גם כבמאיות – עשויה שלא להיות בולטת בתיאטראות הממלכתיים של תל אביב. אך מיקוד הפסטיבל בסצנה העצמאית מאיר בצורה חזקה יותר את קולן של נשים. חנה וזנה-גרונוולד, למשל, ביימה ב״התיאטרון הערבי-עברי״ ביפו את ״זה הדברים״ (על פי רומן של סמי ברדוגו). אינטלקטואל יליד ישראל מנסה ללמד את אמו המבוגרת, שעלתה ממרוקו, את האלפבית העברי – אך היא לא יכולה ולא רוצה ללמוד. במקום זאת, היא רוצה לספר לו על חייה בגולה. יהודי המזרח, ובעיקר אלה שהגיעו מצפון אפריקה, עדיין נהנים ממעט השפעה פוליטית בישראל. השחקנית פזית ירון מינקובסקי הופכת את האם לדיוקן מרגש של חוכמת חיים מנוסה ורזיגנטיבית, לצלילי מוזיקה מגרבית כמעט פסיכדלית.
איה קפלן מונתה לאחרונה למנהלת אמנותית של תיאטרון העירייה בבאר שבע, ומעלה נושאים נשיים לחזית הבמה. במחזה שכתבה, ״מותרת לכל אדם״, אישה נשואה-לא-מאושרת מבקשת להתגרש מבעלה האורתודוקסי – תהליך שעדיין כרוך בישראל במכשולים והשפלות רבות, כולל הופעה בפני בית הדין הרבני כאשר הבעל מסרב לתת גט. קפלן מביימת את הקונפליקט כמלחמה פסיכולוגית, ומגלה אמפתיה מסוימת גם כלפי הבעל המוצף. יצירות נוספות של התיאטרון בוחנות מבני משפחה שבהם הבעל ממשיך לשלוט בחייה של האישה אפילו לאחר מותו. ב״עד שהמוות יפגיש ביננו״, הבעל הנפטר משאיר לאשתו רשימה של שלושה גברים שמומלץ לה לשקול כממשיכים – לכאורה קומדיה, אך בפועל תיאטרון אנטי-פטריארכלי.
סתירות רבות מתקיימות יחד בחברה הישראלית ובתיאטרון שלה. ליצני בתי חולים מנחמים ניצולי ה-7 באוקטובר ומשלבים קטעי וידאו בהופעות. בובות משמשות מתווכות בשיחות על נושאים קשים ועצובים. הבמאי האגדי יוסי יזרעאלי, כיום בן 86, הציג קטעים מהעלאתו של ״המטמורפוזה״ של קפקא – רגע קצר שבו נדמה שהשמש של התיאטרון העולמי זרחה. הקונספט פשוט: גרגור סמסה לא יכול או לא רוצה לקום – מסיבות מוצדקות. אך המשחק – יוצא דופן.
לסיום, הבמאי איתי טיראן הוביל את הצופים במסע דרך ארבע מאות שנות היסטוריה יהודית בתיאטרון גשר. ״נשמות״, יצירה רחבת יריעה מאת רועי חן, משתמשת בגלגול נשמות כדי לחקור זהויות יהודיות משתנות – מרוסיה לוונציה לישראל – ונוגעת במשחקי פורים, קרנבל, תחפושות, מין ועצב תל אביבי עכשווי. היהודי הנודד מופיע שוב – אפילו לאחר ה-7 באוקטובר, כשנאלץ לארוז שוב בקיבוץ המוכה. הוא חי גם כאן, כדמות ראשית חרישית של הפסטיבל. והוא זקוק למולדת.
בשנה שעברה, בעת מלחמת עזה, ארגנה שמרית רון ממכון חנוך לוין לדרמה ישראלית סוג של פסטיבל חירום – רק חמישה משתתפים הגיעו. השנה ״ישראדרמה״ היה כמעט נורמלי: ללא אזעקות, עם מגוון עצום של משתתפים, נושאים וצורות. אבל אולי זו רק הפסקת נשימה.
יום אחד לאחר סיום הפסטיבל העלתה המחזאית ומנהלת הפסטיבל – הדר גלרון, בכובעה כשחקנית, את הבכורה לתוכנית קברט סאטירית חדה: ״הפתרון הסופי, בינתיים״. איראן וחמאס מציעים פתרון כזה כבר זמן רב. באירופה נוטים לקחת הצעות כאלה פחות ברצינות מאשר בתל אביב – שם מזג האוויר לרוב בהיר, אך העתיד נראה קודר.
Isradrama 2025 Bericht von Christian Gampert in der FAZ vom 7.April. 2026 (1)
קישור לקריאה
