"ההישג הגדול ביותר של ההצגה הזאת מאת מאיה ערד ובבימויו של שי פיטובסקי, היא שהם מציגים את עשיית השלום באותם הכלים של ניהול המלחמה. והשלום הוא ממש לא משימה ל"יפי נפש". הם צוללים אל תוך עצבי הברזל של רבין, שנדרש לקבל החלטות לא פופולריות ולדבוק בהן למען המטרה העליונה. אל נפשו של מנהיג שנוהג כמנהיג, ולא כמריונטה של סקרי דעת קהל. הם לא מנסים לייצר דרמה, כי זו גם ככה שם, מבעבעת, וממילא הקהל שבאולם נמצא על תקן דמות המספר שכבר יודע הכול. ההפך, ערד ופיטובסקי עוסקים כל העת ברציונליציה של הדברים. זו שתדע לנטרל לא רק מחבל עם סכין, אלא גם את האירוע הנקודתי שמרתיח את הדם וזועק נקם, ותביט אל האופק. אל דפי ההיסטוריה. עשרים שנה מאז, ובכלל." (רון שוורץ, גלובס)

"המחזה לא מציג את ההסתה. לא מציג את הפריצה לבית בו הוחזק וקסמן בביר נבאללה. לא מציג את מה שכל כך קל להראות. הוא מתמקד בשתיקה, בבדידותו של מנהיג שצריך לקבל החלטות קשות גם אם יגזרו את דינו, בהיאחזות העיקשת באמונה שאין דרך אחרת. בקיצור: מחזה התאבדות שבלתי אפשרי לצלוח ולצאת בחיים." (מירב יודיולביץ', ווינט)