מחזהו הראשון של נסים אלוני, שאף קיבל עליו את פרס צמח למחזאות ישראלית מקורית.
במחזה משתמש אלוני בסיפור תנ”כי, מרד ירבעם ברחבעם וקריעת מלכות שלמה, על-מנת להעלות שאלות נוקבות בענייני דת ומדינה, שלטון ושחיתות, אמונות תפלות וחשיבה נאורה. שפת המחזה מהדהדת בצליל ובמקצב מקורי, אך תבניתו והטכניקות הדרמטיות המפעילות אותו מושפעות מן המחזאות הניאו-קלאסית. המחזה וההצגה מסמנים את תחילת הקשר של אלוני עם תיאטרון הבימה, שבו הוצגו לאורך השנים מרבית מחזותיו, ועם שחקניו הוותיקים – במיוחד חנה רובינא – שהפכו לימים לגרעין הפעיל של “שחקני אלוני” בתיאטרון הבימה.
כאשר הועלה המחזה לראשונה בשנת 1953, עורר סערה ציבורית ואף הובא לדיון בכנסת. מאז לא נס ליחו והוא הפך לקלאסיקה.