זיתים

Posted filed under כללי.


ילדים
מונודרמה
נושא:
אהבה
יחסי הורים וילדים
מוסיקה

סיפורה של נויה ציוני, נערה בת 17 מפתח תקווה, המאושפזת לשלושה חודשים במחלקה להפרעות אכילה בגין השמנת יתר. במחלקה, נויה חולקת חדר עם חלי “גפרור” ומריה, אנורקסיות המאושפזות גם הן. הקטבים השונים על קשת הפרעות האכילה יוצרים מפגשים סוערים, מלאי מתח והומור בין הבנות. במהלך המחזה אנחנו נחשפים לעולמם של נויה, הבנות ושאר אנשי צוות המחלקה.

זיתים- מונודרמה מוסיקאלית על נעורים, אהבה ואוכל.

מבוסס על סיפור אמיתי.

המחזה פותח במסגרת “בית ספר למחזאות של תיאטרון בית לסין וסדנאות הבמה”, בהנחייתו של אבישי מילשטיין.

קהל היעד – (כיתות ט’ ומעלה).

 

הדמויות

נשים:1 גברים:0 סה"כ:1

נויה ציוני בת 17 סובלת מהפרעות אכילה

חלי בת 17        סובלת מהפרעות אכילה

מריה ב 17        סובלת מהפרעות אכילה

טל, מורה למוסיקה בת 25

 

הפקות

בכורה

2017 התיאטרון העירוני חיפה בימוי: רובי קסוס
דף ההפקה


עוד בישראל

המחזה זכה בפרס על כתיבה  במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים ונוער, 2017

מבקרים

"הסיפור של נויה מסופר בצורה יפה ורגישה... מה שמעניק להצגה את עוצמתה הישירה והמרגשת הוא ביצועה המצוין של השחקנית דליה שטורך, המגלמת את נויה ואת שאר הדמויות בסיפור, בצורה מדויקת ואמינה וגם שרה בקול עשיר ויפה את השירים של אדל, המשולבים בעלילה." ידיעות אחרונות "דליה שטורך מפליאה לעבור בין הדמויות השונות, ומפגינה יכולות שירה ומשחק מצוינות... מרגש, מצחיק, חכם ועמוק". עכבר העיר "דליה שטרוך, אומנם אלמונית, עדיין, אבל את האוסקר הייתי נותנת לה. בווירטואוזיות הצליחה שטרוך לגלם אינספור דמויות... בוראת תמונה חיה של מה שקורה באותן מחלקות "מבריאות"." מעריב "הצגה חשובה, רלוונטית ובגובה העיניים" פרוגי "שטורך נושאת את ההצגה על כתפיה הצעירות בגאון ובכישרון; היא מיטיבה לשחק את נויה המצויה בסערת רגשות מתמדת של מתבגרת, כשהיא מסתחררת בין זעם ותסכול להתלהבות, צחוק, דמעות וחלומות, ובמקביל- גם מצליחה לאפיין בקווים ברורים וחדים את הנפשות הפועלות. הנוכחות הבימתית הכובשת של שטורך וריבוי ההתרחשויות בעלילת ההצגה מותירות את הצופה נפעם ונלהב... כתיבתו המוצלחת של קסוס ומשחקה הנוגע ללב של שטורך..." אתר הפנקס

ציטוטים

חשבתי בלב על הקהל שמחכה לי באולם, חשבתי על זה שהם ימחאו לי כפיים בטירוף, שהם יצרחו את השם שלי חזק עד שהאולם ירעד, בטח יהיו בידיים להם פוסטרים עם הפנים שלי באמצע, ואין סוף פלאפונים שיצלמו אותי מכל כיוון. והם יקשיבו לי, יקשיבו לאיך שאני שרה. ובכלל לא יהיה אכפת להם שאני שמנה, או כמה אני שוקלת, כי הם לא התייחסו לזה בכלל, כי זה לא חשוב. והם יאהבו אותי. בטוח.