מומלץ לקריאה בדפדפן האינטרנט דרך הקישור

שוב אנחנו בתקופה של פחד וחוסר ודאות, ובזמן שהתיאטרונים בישראל סגורים בגלל המלחמה, דווקא בתיאטרונים בחו”ל ז’אנר האימה עושה עכשיו קאמבק. התחייה המחודשת של הז’אנר בתיאטרון האנגלי מהדהדת שוב פחד מחידושים מדעיים וטכנולוגיים, מפלישה של זרים, ממגיפות, ומשינויים חברתיים שמהווים איום על הסדר החברתי הקיים. מקובל להניח שז’אנר האימה זוכה להצלחה, כשיש בציבור “חרדה קולקטיבית”, ואם זה נכון, לכאורה הוא היה אמור להצליח גם אצלנו בתיאטרון, אבל יש סיבה שזה כמעט לא קורה. פחד זה נושא מפחיד, אבל גם מרתק, ואחרי שדיברנו פה על הרבה ז’אנרים אחרים, הגיע הזמן שנקדיש גיליון גם לז’אנר הזה של מתח ואימה, אפילו שהוא יחסית נדיר במחזאות הישראלית. דניאל כהן לוי כתבה על הפחד דווקא ממה שאי אפשר לראות, רועי מליח-רשף מביא כאן 9 תובנות מהעבודה שלו על מחזה אימה, ויגאל זקס מנסה לענות על השאלה: למה בתיאטרון הישראלי פוחדים מהז’אנר הזה, ואיך אפשר להשתמש בו, כדי לספר את הסיפור שלנו כאן ועכשיו.