אנשים קשים

Posted filed under .


דרמה
דרמה קומית
דרמה תקופתית
קומדיה
נושא:
אהבה
דת ואמונה
זוגיות
יהדות
משפחה
נפש האדם
עליה והגירה

הטקסט ב:

עב

 סיימון גולד, יהודי אנגלי, חוזר מביקור בישראל אחרי
מלחמת ששת הימים, ומביא איתו, על חשבונו את אליעזר ויינגרטן, הקרוי לייזר, חתן
מיועד לאחותו רחל. 
רחל, רווקה בוגרת, חייתה עם שני סטודנטים לרפואה, בזה
אחר זה, ואף פרנסה אותם, עד שעזבו אותה כשקיבלו את תעודת הדוקטור. ויינגרטן הוא
גרוש, ירושלמי מן הישוב הישן, איש תמים, גמלוני ורך לבב, שרדיפת אמת וצדק רודפים
אותו ועל אף הכל יש בו קסם.

בדרך מיוחדת ומוזרה נרקם משהו עדין ושביר בין רחל ידועת
האכזבות לבין לייזר המבוהל והחשדן. אלא שסיימון, האח, שכל חייו היה תלוי באחותו,
מתעקש להרוס ולפרק את הקשר שהוא במו ידיו יצר. 
 בר יוסף הוא
יוצר מקורי, אמיתי, בעל ייחוד וסגנון, ועם עולם אנושי מרתק. התיאטרון שלו הוא
תיאטרון של שחקנים, ועיקרו – האדם. הצלחתו רבת השנים של המחזה
אנשים קשים,
קלאסיקה ישראלית המועלית מחדש, היא תופעה מיוחדת בנוף הדרמה הישראלית המודרנית.

המחזה קצר הישגים בינלאומיים מפתיעים עם הצגות בברזיל,
צ'כיה, פולין, הודו וסקוטלנד, והוא מציג זו השנה ה-21 ברציפות במוסקבה, אוקראינה
ופטרבורג.

הדמויות

נשים: 1 גברים: 3 סה"כ: 4

 רחל-לאה גולד – רווקה בת 44

מאיר-שמעון גולד – אחיה, רווק בן 47, מכונה סיימון

אליעזר ויינגרטן – גרוש בן 41, מירושלים, מכונה לייזר

בני אלתר – רווק מזדקן, בעל הדירה של רחל

הפקות

בכורה

1973 התיאטרון העירוני חיפה בימוי: תום לוי


עוד בישראל

חנן שניר, התיאטרון הלאומי הבימה, 1987  

חנן שניר, התיאטרון הלאומי הבימה, 2000

משה נאור, תיאטרון חיפה, אפריל 2012

http://www.ht1.co.il/?CategoryID=155&ArticleID=37790


הפקות בחו"ל

אירופה, פולין

אנשים קשים הועלה לראשונה ב1975 בתיאטרון השושנים בריו דה ז'נרו בשפה הפורטוגזית. בשנת 1992 הוצג המחזה לראשונה ברוסיה בתיאטרון סוברמניק במוסקבה, שם הוא מוצג עד היום. ההצגה הוסרטה והוצגה בערוץ הטלוויזיה היוקרתי קולטורה כאחת מחמש ההצגות הנבחרות בחמישים שנות התיאטרון. החל משנת 1992 המחזה הוצג במשך שנים רבות בתיאטרון הקומדיה ע"ש אקימוב ובתיאטרון סאטירה בפטרבורג, וכן בתיאטרונים מרכזיים בקייב שבאוקראינה, ריגה שבלטביה, אליסטה שבקאלאמיקה, בקישינב, במינסק, בחברובסק ובערים נוספות, כולל הסרטה והצגה מלאה בערוצי הטלוויזיה הארציים. כמו כן הוא הוצג בתיאטרון הדרמטי של ורשה, בפילזן ובפראג, ושם גם הוסרט והוצג בטלוויזיה הצ'כית, וכך גם בסקוטלנד ובתיאטרון שאורה בניו דלהי.

ביקורות

 "הצלחתו רבת השנים של המחזה אנשים קשים היא תופעה מיוחדת בנוף הדרמה הישראלית המודרנית… המחזה קצר הישגים בינלאומיים מפתיעים… מחזה מקסים ורגיש, שעם השנים איכויותיו העמוקות רק הולכות ומתגלות, כמו יין טוב שהבשיל וספג את הארומה הנכונה של החבית בה אוחסן." 

שי בר-יעקוב, ידיעות אחרונות אינטרנט, 28.7.2000

"…אומר בפשטות: אהבתי את המחזה… טוב ליהנות מקומדיה עצובה זו המופיעה כהומורסקה, שאינה מתרפסת בפני הצופה על ידי סחיטת דמעות ועל ידי קומיותן הזולה של 'חוכמות' אשר נפוצו באחרונה על במותינו… המחבר פותח – באמצעות דמויותיו, פשטותן וזרותן גם יחד – בדו שיח עם הצופה, המשתתף בגורל האנשים שהלה מציג בפניו ללא כחל וסרק, טובל בהומור שפסימיותו נמוגה במציאות בימתית רוויית האמת."

ד"ר חיים גמזו, הארץ, יולי 1973

"היו שכינו את אנשים קשים מחזה ברנרי… מחזהו של בר יוסף חתום לפחות ביסוד אסתטי אחד שהוא ברנרי במובהק, והקרוי בפי ברנר עצמו בשם "הריאליות הסימבולית." נטילת החומרים מהמציאות הרוטטת אינה עוינת ממהותה את הדמיון היוצר."

ישראל גור, במה 87, 1981 

"אנשים קשים הוא מחזה ישראלי לא טיפוסי, ועל כן מקורי במובן הערכי של המילה… המחזה זוכה להעלאה מחודשת אחרי כמעט 15 שנה והשנים היטיבו עימו."

מיכאל הנדלזלץ, הארץ, 24.11.1987 (בעקבות הפקה שניה בהבימה)

"אחד מנכסיה הוודאיים של המחזאות הישראלית- באמינותן הבשר ודמית של דמויותיו כבאוזנו הקשבת של המחזאי לריתמוס של לשון הדיבור…:"

אליקים ירון, מעריב, 7.2000

"המחבר מעביר לנו לא רק ריאליזם פסיכולוגי אלא ערכים רוחניים, פילוסופיות חיים, וגם הומור יהודי אדיר ללא תחרות, והכל בתוך ביקורת עצמית פיוטית ובלשון אבסורד וירטואוזית…"

יאן מיכלסקי, ז'ורנל דה ברזיל, 29.10.1974

"המצב הוא אולי יהודי אבל כשמאיר-שמעון אומר לאחותו בשקט 'אנחנו בגלות, רחל-לאה' – הרי הוא מדבר על המצב האנושי של גלות ושל זרות…"

ג'ון פרידמן, מוסקבה טיימס, 8.5.1992

"גיבורים שרוצים לבלוע גרגרי רעל של אהבה אחרונה… אקזוטיקה רק כמאפיין. כל אופי – אינדיבידואלי, וביחד עם זה כולם נושאים גם מסכות של קומדיה עממית… וכך הם מתארים גם דחף לירי וגם לעג חריף… הומור מיוחד מאוד, לא של מצבים אלא של אופי."

מרינה ברלין, סמינה, פטרבורג, 2.4.1996

"מחזה שעולה לפעמים לרמה של משל תנ"כי ויורד לפעמים לרמה של מלודרמה אכזרית… יחס של טוב לב לגיבורים יחד עם אירוניה עצבנית… מאחורי האקסצנטריות מסתתר צער יומיומי ותקווה תמימה לנס… כאילו מדובר באורח חיים פשוט אבל הכל רועד ומתנדנד מאכזבות ומבדידות ומערגה אין קץ… כאבים כמו שריון אבל ברגע מסויים משתחררים, ופתאום בן אדם לפניך…"

יבגני סוקולינסקי, ערב של פטרבורג, 18.4.1996 

"את אנשים קשים בוורשה חייבים לראות כל אלה שרוצים לכתוב מחזות… וכמו שנאמר על הבמה 'לא רק ליהודים יש עצבים' – זה מחזה על כולם ולכולם…"

אננה שילר, שטאנדר מלודיך, 7.2.1996

"בר יוסף עושה את השימוש העמוק ביותר בקומדיה להשגת המטרה הרצינית מאוד של חדירה לחלקים האפלים של הנפש… הדיאלוג שלו מבריק ויש לו מגע של רב אמן."

ג'וסף פארל, הסקוטסמן, גלזגו 8.10.1998

ציטוטים

 סיימון: יושבים, מה?

רחל:   מה?

סיימון: יושבים. יושבים. על הכסא ההוא.

רחל: כן.

סיימון: את יודעת? בעצם זה מוצא חן בעיני. הוא לא יושב שם כל כך הרבה זמן רק בגלל עצירות, או מה. לא. לא. הוא בישיבה. בהתייעצות. דיון דחוף. הוא חושב שם: כן להתחתן איתך – לא להתחתן איתך. שם הוא כמו בבית. כשאני אצלם בארץ ישראל אני גם כן יושב שם הרבה. תראי איזה הבדל. כשאני יושב בבית שימוש בארץ ישראל, אף אחד לא מחכה לי, חוץ אולי ממישהו שצריך גם כן לשם. מבחינתה של ארץ ישראל אני יכול להישאר בבית שימוש עד מאה ועשרים. והנה הוא – אדם צריך להיות רק חתן ואפילו חתן הכי מסכן, וכבר מחכים לו. שנינו לא עושים כלום, משותקים, ורק מחכים שיגמור. כל העיר מחכה, כל העולם זוקף אוזניים לשמוע מתי הוא ישטוף שם כבר את המים.