סבא שלי רמטכ”ל

Posted filed under כללי.


דרמה קומית
מונודרמה
נושא:
זיקנה
חברות
יחסי הורים וילדים
מחלות
משפחה
נעורים
נפש האדם
צבא

הטקסט ב:

עב en

מבוסס על סיפורו ה​אמיתי​ של ניר שטראוס​, הנכד, שגדל בחיק סבא רואה-חשבון.​ לאחר אירועים שפקדו את המשפחה מוצא עצמו מנסה להחזיר למציאות את סבו האהוב שמאמין ​כיום ​שהוא הרמטכ”ל. בנסיונותיו נגלה ​את הקשר האנושי המיוחד בין השניים, במסע מ”המפקדה של הרמטכ”ל”, בדרך לפרס מפעל חיים על פועלו כרואה-חשבון.​ סיפור מצחיק ואנושי על כוחה של משפחה.

זוכה פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה

הדמויות

נשים:0 גברים:1 סה"כ:1

הפקות

בכורה

2016 התיאטרון הלאומי הבימה בימוי: אלירן כספי


עוד בישראל

סבא שלי הוא דמות מפתח בחיי. מגיל 15 הוא למעשה גידל אותי וחווה איתי את רוב תקופת
הנעורים. בשנה השנייה בלימודי המשחק בסמינר הקיבוצים, גיליתי מסמך רפואי שמעיד כי
סבא שלי לוקה בדמנציה. עד אז, חשבתי שסבא שלי “שוכח” או “לא זוכר מספיק טוב”.
לפעמים כעסתי עליו שהוא שוכח שקבע איתי או שוכח שכבר סיפר לי את הסיפור שהוא
עומד לספר. כשהבנתי שמדובר במחלה, הבנתי שהתחלפו התפקידים בחיינו.
מאותו רגע, חיפשתי לסבא שלי מקום שיטפל בו. במקביל ללימודי המשחק, טיפלתי בצרכיו
של סבא שלי, כמעט, אבל רק כמעט, כמו שעשה בשבילי, כשהייתי נער.
עולם השכחה של סבא שלי היה עולם עשיר בפרטים. רווי רגעי קצה וקומץ קטן של רגעי
זיכרון שהיו בשבילי תקווה. ידעתי שעל זה אכתוב את הצגת היחיד הבאה. למה יחיד? כי זו
האמת. יש סבא ונכד, והסבא הולך לאיבוד, עד לכדי שנשאר ממנו רק הזיכרון של הנכד.

תיאטרונים

התיאטרון הלאומי הבימה , התיאטרון העירוני חיפה , התיאטרון הקאמרי של תל-אביב , קבוצת התיאטרון הירושלמי , תיאטרון באר-שבע




My grandfather is a key figure in my life. From the age of 15, he practically raised me and experienced most of my adolescence with me. In the second year of my acting studies at Kibbutzim College, I discovered a medical document that certified that my grandfather has dementia. Until then, I thought my grandfather “forgets” or “doesn’t remember well enough”. Sometimes I was angry with him for forgetting that he had made an appointment with me or forgetting that he had already told me the story he was about to tell. When I realized it was a disease, I understood that the roles in our lives had changed.


From that moment on, I searched for a place for my grandfather that would take care of him. In parallel with my acting studies, I took care of my grandfather’s needs, almost, but only almost, like he did for me when I was a teenager.


My grandfather’s world of oblivion was a world rich in details. Full of extreme moments and a small handful of moments of memory that were hope for me. I knew that this is what I would write my next one-man show about. Why one-man? Because that’s the truth. There is a grandfather and a grandson, and the grandfather is getting lost, to the point that only the grandson’s memory of him remains.









מבקרים