באתי אל העולם

Posted filed under .


דרמה
מחזה פיוטי

הטקסט ב:: עב

 

הדמויות

נשים: גברים: סה"כ: 20+

הפקות

לא בוצע עדיין

ציטוטים

 

16.

[עמדת שמירה אי שם בגבול, הילד, לבוש מדים, צועד לאורך העמדה

הילד: באתי אל העולם. אם היו אומרים לי כמה זה 

פשוט הייתי בא מזמן.

לא צריך להיות איתי קשה,

כי אני מבין מה שמדברים:

או שאני הולך בסיבובים, או שאני הולך מצד לצד.

זו עבודה מאוד פשוטה

[מפתיע את עצמו] מה אתה עושה חייל?

אני הולך מפה לשם, ואז משם, לפה.

אני רוצה לעבור. מה אתה אומר?

[בבדיחות] קדימה…. [אסרטיבי] מה פתאום! תראה לי תעודות.

כל הכבוד! אתה מבין פקודות.

[מתקרב אדם אל המחסום]

הילד: מי אתה, עצור והזדהה!

הזקן: בוקר טוב אדוני החייל,

בבקשה, תן לי לעבור.

הילד: תעודות בבקשה.

הזקן: [מבקש להסביר] סליחה, חייל

הילד: תצטרך להסתובב, ולחזור אחורה.

הזקן: כבוד החייל, אם אפשר לרגע להסביר

לפניך עומד אדם פרטי, מטעמי עצמו,

זה האדם ועגלת הירקות שלו

לא מפלגה, לא טעמים פוליטיים

אפשר בטעות לבוא ולהגיד שהאדם הזה שייך איכשהו

למקום שממנו הוא הגיע,

איפה שברגעים אלו מתבצע, אגב, רצח נוראי

אבל זאת טעות. האיש הזה שעומד לפניך

הוא האזרח של עגלת הירקות שלו

אין לו דעההירקות האלו שאתה רואה

הם בשבילו כל העולם כולו,

ובגלל זה הוא מבקש ממך, בחסדיך,

להכיר בו כמדינה פרטית בעולם

איש ועגלה.

הילד: אדוני, ההסבר שלך יפה מאוד

ואישית, אני רוצה לומר לך, שהאדם שבחייל שבי

לקח את הסיפור שלך ללב, ואפילו הזדהה

אני מוסר בשמו, שאם כל הסיפור היה תלוי בו

אז הוא היה כבר מעביר אותך מראש, איך לא?

כל אחד לפעמים מרגיש כמו שאתה מרגיש,

כולנו בני אנוש,

אבל מה שעוצר את החייל שבאדם זה המסמר שתקוע על השלט

שמבהיר באותיות גדולות, בשש שפות: "אין מעבר".

מה לעשות? מה שכתוב, זה מה שזה,

אז במקומך אני הייתי מכניס את העגלה 

להילוך אחורה פנה.

הזקן: אדוני החייל, אם אפשר רק עוד משפט

מה שכתוב כתוב. ומהבחינה הזאת אתה חייל נכון,

ואני מודה לך שהצבעת לי על הטעות,

אחרת הייתי מאמין, לבורותי, שנולדתי עם זכויות,

אבל אם אפשר רק משהו קטן,

לפני שנפרדות דרכנו

תסתכל על הירקות האלו,

תראה אותם, כולם נחים, איזו תמימות,

הם לא מבינים אפילו על מה אנחנו מתווכחים

לא יודעים על מה ולמה ומי עשה טעות,

אני שואל אותך חייל,

האם מגיע לירקות האלו להפוך ליתומים?

הנה, אני זורק לך אגס, תרגיש,

אפשר להגיד על האגס הזה שהוא לא מוחשי?

הילד: נכון, אגס, אני מרגיש, הוא ממשי מאוד

בשרורידים

יפה… (צוחק) איך אתה תופש אותי כאן לא מוכן

ומוציא ממני את האיש המרחם.

תקשיב לי אדוני,

נכון, כל האגסים נולדו בצלם,

כןאבל בכל זאת יש כאן מרחק בין הבשר של האגס

והבשר של הירקן שלו.

מה לעשות, מהבחינה הזאת, לא כולם שווים,

אתה מסכים איתי על זה או לא?

הזקן: זהו זה חייל. אין לי עוד טענות,

אני מעביר לידיך את כוח השיפוט,

אתה תחליט, מי יש ומי אין לו זכות,

הטענה היחידה שנשארה לי היא בגוף,

הנה, אני ממשיך,

כי אל המקום ממנו באתי,

אני כבר לא יכול ללכת שוב.

[הוא צועד קדימה, הילד מכוון אליו את הרובה]

הילד: עצור! עוד צעד אחד

ואתה מת.

הזקן: תראה, אני הולך לאט לאט,

יש לך עוד טווח קצר להתלבט,

תראה איזה מקרה, במקום אחר 

אולי אפילו די דומה

יכול להיות שהייתי קורא לך הבן שלי,

ואתה, במקום לכוון אליי רובה, היית אומר לי, אבא,

מה אתה עושה פה, לך הביתה. או שהיית שואל, אבא,

אתה צריך עזרה?

במקום אחר היית אומר לי, לך לנוח, אבא,

ולוקח ממני את עגלת הירקות.

אבל כל מקום כנראה, יש לו החוקים שלו,

ככה זה, אלו החיים.

[הילד יורה, הזקן נופל]

הילד: יריתי. זה הכול.

עמדתי מאחורי הרובה, וגם לחצתי על ההדק,

הייתי יכול להרגיש איזה רעד גדול

אבל לא,

רק זעזוע קל